נתחיל רגע בהסבר בשביל אלה שלא מכירים את המונח 'בוקה'. בוקה(bokeh) בקצרה ועל רגל אחת, הוא הטשטוש, או מידת איכות הטשטוש, של האזורים בתמונה שאינם בפוקוס.(עד כאן העתקתי מויקיפדיה כמו אלוף! 1-0 לי!). ועכשיו השאלה, בוקה, חשוב או לא חשוב? מתי הוא חשוב? איך הוא עוזר במשהו בכלל? אז אתחיל בלומר את דעתי(שהשתנתה כמובן במשך השנים)... בתור צלם מתחיל, כל שאיפותיי וכל חלומותיי (ואני בטוח שכאן הרבה צלמים בתחילת הדרך יזדהו איתי) היו שיהיה לי בוקה 'קרמי(כמו קרם) - שמנת' נקי רך ונעים שילטף מסביב את הדמות שבמרכז התמונה... והיום, אחרי ניסיון בצילום של אלפים של כלבים בבוקים, תערוכות, תחרויות, מפגשים ופרויקטים כאלה ואחרים... אני יכול להגיד בפה מלא, שבוקה הוא לא הכל, והוא לא מאוד חשוב(לדעתי) אם להשתמש במילים עדינות. ואם יורשה לי להיות בוטה מעט יותר, 'בוקה' על כל יתרונותיו והיופי שהוא נותן, הוא דרך קלה להתחמק מלחפש לוקיישן טוב, עם זויות תאורה טובות ולבנות קומפוזיציה מעניינת סביבן - ואני אסביר. נורא קל, לקחת את הכלב(כי בכל זאת זה נושא הצילום שלי) להכניס אותו בתוך ערוגת פרחים של העיריה, לרדת לגובה שלו, לצלם עם עדשת טלה ארוכה עם צמצם פתוח מאוד, ולקבל בוקה שנראה צבעוני מכל הקצוות של הכלב, כל צלם כלבים עשה את זה פעם או 1279 פעמים בערך... לא באמת יער צבעוני, בוגנוויליה מצויה בצד הדרך..
לא נסענו לשקדיות, זה עץ שגדל בשכונה..
הרבה יותר קשה ומספק(!!!), לחפש לוקיישן אמיתי, ורחב ידיים ומלא רעיונות, שיראה טוב גם מכל שאר הכיוונים של הכלב, ולא כזה שבו חוץ מהכלב לא יהיה ברור מה היה סביבו ואיפה הייתם. חלק מהאתגר שלי כצלם הוא לבנות סיפור שלם ויפה סביב סט הצילומים, למצוא את הלוקיישן שידליק זרקור על הכלב שהגיע אליו וישתלב איתו יחד בסיפור... בין אם זה חוף סלעי עם גלים ועננות מרהיבה, עיר עתיקה מלאה בסמטאות ציוריות, מגרש גרפיטי מלא באומנות רחוב, וכמובן כמובן, כשאתם בחו"ל ומצלמים, כל פינה עבורנו הישראלים היא מיוחדת ויפה בין אם בטבע או בעיר, וחבל על כל פיסה של 'בוקה'. ולכן אם תשאלו אותי, בוקה? כמו כל דבר בחיים, רק במינון הנכון. כמובן שתמיד אעדיף צמצם כמה שיותר פתוח כשיש לי רק דמות אחת בתמונה ושכל שאר הפריים יהיה מעט פחות חד מהפנים והעינים של הכלב, אך מצד שני תמיד אקח את המרווח הבטוח כדי לדאוג שהצופה יראה את המקום היפה שאני ראיתי כשיצאתי לטיול ביחד עם הכלב ובעליו.. כשאני רואה כלב מוקף בבוקה בלבד, התחושה והסיפור שמתקבל אצלי בראש הם 'הצלם אמר לבעל הכלב בו למטה לרחוב, נטייל קצת..... קלוט! עציץ מרהיב, תגיד לשוקי לשים שם ראש או לשבת, ותראה איזה מגניב זה יוצא!'.. נשמע עצל משהו אני לעומת זאת מעדיף לצאת לטיול, לנהוג איזה שעה שעתיים,
לראות נופים ומקומות חדשים,
לבדוק באפליקציות השונות אם יהיו לי עננים שיעזרו לי עם התאורה,
לבדוק איפה נמצאים רוחות השמים ביחס אלי כדי לדעת איפה אפשר יהיה למצוא קיר או מבנה או עצים שיתנו לי צל או שמש אחורית. להעמיד את הכלב דווקא מהכיוון הזה או הזה שלו, כדי ליצור זוית מעניינת עם הזויות שיש ברקע. לדאוג שהמבט של הכלב יפנה לכיוון המשך הרקע כדי להמחיש ולדבר עם התמונה והמצלמה. לבחור את העדשה שתיתן לי את הרקע במלואו, או בעצם את זאת שתיתן לי את הרקע כמה שאפשר עד שהפח שם בצד נכנס לפריים... או בקיצור, לבחור את החומר עליו אני מצייר, את סוג וחומר הצבעים, את עובי המכחולים ובכלל, לצייר עם המצלמה ציור שלם וגדול אז באיזה עדשות אני מעדיף להשתמש כדי לספר סיפור גדול ושלם? בשבוע הבא תגלו ;) 'בוקה' זה חביב, אבל רקע יפה גדול וצבעוני עם כלב חד וברור בפרונט, זה החיים! מוזמנים להתווכח איתי בתגובות..
נ.ב
אתם יודעים מתי בוקה הוא כן מגניב? בגורים, כי הם קטנים ורכים, וזה פשוט מנגן בהרמוניה קסומה ביחד
